אמא שלי בת ה-90 היא תופעה

זאת היתה שיחה מאד מאד לא-פשוטה. מאד.

אך בסופו של דבר – מכוננת.

לכל אורך השעתיים ומשהו, שבהן חצבנו (אחותי מיקי ואני) את מילותינו מתוך התכווננות עמוקה לחיבור, הבנה והקלה, הצלחנו לא רק לומר לאמא דברים שקשה לומר אותם, ולא רק לחפש (ולמצוא…) דרכים לומר את האמת שלנו מתוך לקיחה בחשבון את השפעתן האפשרית, אלא שאמא עצמה הצליחה לעצור, להרגיש ולהפנים חלק לא מבוטל מן התוכן העמוס שהנחנו לפתחה.

אמא שלי, בת ה-90, היא תופעה.

החיוניות שלה, הסקרנות הבוהקת בעיניה ובמוחה לָעולם, לאנשים, לחיים, התשוקה הבלתי-נלאית שלה להמשיך ללמוד, להבין, לדעת (ולכאוב את) מה ואיך קורה בעולמנו, המהירות שבה הגוף שלה מחלים מן הנפילות והשברים שהוא ידע בשנים האחרונות, כל אלו ועוד עשרות פרטים צבעוניים הופכים אותה למשהו באמת לא שכיח במחוזותינו.

אבל.

בצד כל אלו, כמו אצל כולנו, ישנם מופעים אנושיים אחרים, שמייצרים מורכבות שלא תמיד קל להתמודד איתה.

אחד מהם הוא מה שאנחנו (שתי בנותיה שעדיין בחיים) רואות כקושי או אולי כסירוב שלה לקבל את המציאות, או אפילו – לראות אותה כְּמוֹת שהיא. היא לא מסכינה עם גילה והשפעתו על הגוף, היא לא מתייחסת לְסופיות חייה ולכך שיש דברים שכבר לא תעשה בהם, היא לא רואה את ההיאחזות העיקשת שלה בדברים כדרך לעקיפת בדידותה…

וכחלק מכל אלו, מאז הנפילות החזקות שלה אשתקד, שבהן שברה פעם אחת את פרק כף-ידה ופעם אחת את קרסולה, היא ממש הדפה את המידע העצוב (שהתגלה לנו רק לקראת האשפוז האחרון שלה), שבשל פגיעה במוחה (שאירעה במהלך אירוע מוחי קל ב-2012), היא למעשה נתונה תמידית לסכנת נפילה ולכן זקוקה להשגחה צמודה למרות עצמאותה הגדולה ורוחה שוחרת החופש. ובתוך הסבך הזה, היא גם לא מוכנה להתעמת עם הבלבול הדֶמנטי, שאנחנו רואות אותו כמתגבר אצלה בהתמדה ומסכן אותה כשלעצמו.

רגע. עוצרת לנשום.

מאד מאד לא פשוט כל החומר הזה.

ולכן מיקי (שעדיין בארץ) התלוותה אלי לפני כמה ימים כדי לדבר עם אמא על כל אלו. כן.

נזקקתי לנוכחותה, כי אני עצמי הגעתי לשפל רגשי שמזמן לא ידעתי כמוהו, שחלק גדול ממנו נולד בעקבות כל הקורה את אמא מאז הנפילה הגדולה בדצמבר. עד היום (ואולי אולי עכשיו, בעקבות שיחתנו האחרונה, זה ישתנה), למרות שהיא כבר נעזרת במטפלות, אמא בעצם המשיכה להתנהג כאילו היא בכלל בת 16 (בַּמקרה הטוב…) ולכאורה הכל כרגיל.

ובסופו של דבר, למרות רגעים כואבים לכל אחת מאתנו, למרות שאמא רוב הזמן לא נעתרה להפצרותי לעצור ולהתבונן פנימה, למרות ההשלמה (החלקית) שלי עם כך, שאולי לעולם לא אזכה לדבר איתה אמת מלאה (וזה החלק שמַפִּיל אותי כל פעם מחדש), זכינו להבלחות של חסד נדיר, מן המשמעותיים ביותר שידענו כל שנותינו בַּשיחות המשפחתיות מהסוג הזה – שקיימנו לאורך כל השנים, עוד כשהיינו שלוש. (איפה ענבלי, איפה, שידעה, יותר מכולנו, למתוח על כל השיחות האלו את קסם החמלה ולעזור לשתי אחיותיה הגדולות, בחן ובתבונה שהיו שמורים רק לה, להתנווט בתוך הגלים).

אחת ההבלחות הנוגעות ביותר מבחינתנו נאמרה עלי-ידי אמא תוך-כדי השיחה, כשהצליחה לְהָאֵט לרגע את תגובותיה השגורות (שחלק נכבד מהן הוא פתיחה של נושא צדדי, שאיננו מתייחס לנושא המדובר, כלומר, מבחינתנו זוהי עוד דרך שלה להימנעות ספק-לא-מודעת מהתמודדות עם נושאים טעונים). ולהפתעתנו, תוך-כדי ההאטה באותו רגע, לא רק שאמא לא סטתה לנושא אחר, אלא אף אמרה (לגבי הזדקנותה והדמנציה), "עד היום לא הסכמתי לבלוע את זה".

וואו.

ואז הגיעה ההפתעה העוד יותר גדולה.

כעבור כמה שעות, כשמיקי ואני כבר אצלי בבית, אמא מתקשרת בטלפון, ואומרת לי "תודה לכן על השיחה היום".

ואז הגיע המשפט המכונן.

כשאני שואלת, בהתרגשות, על מה תודה, היא אומרת משהו שמעולם לא אמרה קודם לכן – "עזרתן לי לראות משהו אצלי ולהרגיש אותו".

וואו.

אני מבקשת עוד כמה מלים.

והיא מוסיפה: "אני רואה שזה עוזר לי גם להתגבר על חלק מהדחפים שלי".

עוד וואו.

אני מבקשת דוגמא.

היא מסבירה: "למשל, הדחף לקרוא הכל" (הכוונה לעיתונים שהיא גוזרת ושומרת לעצמה, פן תפסיד, ונכונות חדשה שהיא אולי מביעה כאן, להפחית את כַּמוּתָם…).

נכון מרגש ביותר?

איך תקשורת מקרבת עזרה למיקי ולי בשיחה

בשיחה של יותר משעתיים, מן הסתם קרה המון, שלא ניתן לסכמו כאן. אומר חלק ממה שליווה אותנו.

ומדובר בכמה עקרונות מהותיים בתקשורת מקרבת, ובסופם – משפטים קונקרטיים לשימוש בעת צרה…

  1. להישאר בלב פתוח, כלומר כשאנחנו מבחינות שמשהו סוגר את הלב (חוסר-סבלנות, כעס, ייאוש), לעצור, לנשום ולהבין, מתוך החומר הפרשני-שיפוטי, מהם הרגשות שלנו כרגע, ובעיקר – מה חשוב לנו, מהו הצורך.
  2. ואז… להגיד את מה שמשמעותי לנו בשפה של צרכים… (וככל האפשר – בלוויית תיאורים תצפיתיים)
  3. לעבור מדיבור להקשבה בריקוד תמידי, לא להיתקע יותר מדי זמן עם ביטוי של מה שחשוב לי /לנו, אלא גם להתפנות (מהלב…) להקשיב באמפתיה למה שאמא אומרת, גם אם היא נודדת מן הנושא שעליו דיברנו…
  4. לבקש בקשות…! אין כמעט משהו גדול ומהפכני יותר מן הנושא הזה, בָּאופן שבו הביא אותו מרשאל רוזנברג לעולם. גם בקשות לאורך השיחה, שבהן – בעדינות המכסימלית שנוכל לגייס – נבקש מאמא לחזור לנושא, או נבקש ממנה להגיד מה הבינה ממה שאמרנו, כדי לעזור לה ולנו להתחבר מחדש.
  5. להיערך למצבים דומים בעתיד! זה, הסעיף הזה, היה אחד המשמעותיים ביותר בשיחה. כיוון שאין לנו אשליה (אולי רק לי, אבל עובדת על זה…), שאמא (או אני…) תצליח לשנות הרגלים של שנים בעקבות שיחה אחת, וקרוב לוודאי שהמקומות המאתגרים ביחסים ישובו ויופיעו בחיים ובשיחות, הרעיון כאן הוא לדמיין מצב כזה (ולא קשה לדמיין אותו…), ואז להכין לעצמנו משפטים שאותם נוכל לומר זו לזו ברגע הקשה.

וזה מה שהצענו לאמא (מיקי ואני):

כשיגיע שוב הרגע, שבו אני אחוש את הכאב על כך, שלא עולה בידי לתקשר עם אמא כפי שהייתי רוצה, המשפט שאני אוכל לומר לה הוא: "הנה, זה רגע שבו קשה לי עם משהו שאני רואה, שאני חווה אותו כהדיפה או התגוננות".
והמשפט שאמא תוכל להשיב לו עליו יהיה: "תודה שאת אומרת לי, אני מבינה שקשה לך, אני לא מבינה למה, אבל מבינה שזה המצב".

כתבנו לאמא את המשפט שלה, באותיות קידוש-לבנה, על נייר לבן (את שלי לקחתי הביתה…), ואנחנו מקוות (באופטימיות) שאכן נזכור היא ואני להשתמש בהם לכשיעלה הצורך.

מוזמנים/ות מאד לקחת מכאן כל מה שיכול לשרתם אתכם/ן.

בהצלחה במלאכת החיבור האנושי!
ארנינה

וכמובן, אם רוצים/ות ללמוד עוד ולהעמיק בעולם הקסום של תקשורת מקרבת – הנה כל הפרטים על הקורס הקרוב של "לגעת במלים – יסודות התקשורת המקרבת".

מה עושים כדי להתרשם ולהירשם?

נכנסים לדף-המידע, קוראים עוד פרטים על הקורס, על מה תקבלו בו, על תקשורת מקרבת, על המנחה שלנו, הילה דוד. מתרשמים. מרגישים. מחליטים. ואז – ממלאים את פרטיכם. מגיעים לדף התשלום. משלמים. (או מרימים/ות לנו טלפון ומשוחחים עם יועצת הלימודים שלנו, שתסייע לכם/ן בכל שאלה – 0544-333123).

וזהו.

לקחתם אחריות חדשה על מערכות היחסים שלכם. עשיתם את אחד הצעדים החשובים ביותר בחייכם. והחיים שלכם יודו לכם. כי הם עומדים להשתנות.

הכל כאן ועכשיו >>>

למה עכשיו?

כי כך תוכלו לא רק להבטיח את מקומכם בקורס, אלא לעשות זאת עדיין במחיר ההרשמה המוקדמת (שמסתיימת ב-10.5.2019). שווה.

ולסיום, זִכרו… המון דברים מחכים לכם בתוך האוקיינוס האינסופי של תקשורת מקרבת. כי היא מייצרת סיכוי אמיתי לחולל שינוי של ממש בכל מה שיקר לכם בחיים הקצרים האלו, לצאת מסבך השיפוטים העצמיים, להתגבר על מלכודת הכעס והאשמה, להשתאות על האנוש שבתוככם ולהושיט יד חומלת לאנוש שמולכם.

ולומדים את זה בקורס "לגעת במילים – יסודות התקשורת המקרבת".

מתי מתחילים? כשמוכנים…

מתי יש קורס? הוא מתחיל ב-26.5.2019.

החלטה משנת-חיים. והיא מחכה גם לכם. עכשיו. כאן.

בברכת שבוע מבורך (ומקרב, כמובן),
ארנינה

נ.ב.!!!
כמעט שכחתי להוסיף את המידע לגבי מפגש המבוא לקראת הקורס – למקרה שחשקה נפשכם/ן לטעום לפני הצטרפות לקורס עצמו, לפגוש את הילה, להתנסות בקסם.

אז – מפגש המבוא "למה לי תקשורת מקרבת" מתקיים ב-5.5.19 – כל הפרטים כאן>>

2 תגובות

  1. מדהים ובהחלט מכונן.
    גם נושא בחובו הבטחה שלעולם לא מאוחר ולכן לא להפסיק לנסות!
    כמה טוב שזכיתן❤️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמרו איתנו על קשר

אירוע חדש
ניסיון לוח שנה