הקיר שבלב

יום שלישי, 24.12.2013

in אישי

בתום ארבעה ימים בחברת אחותי, מיקי, בַּסדנה המרגשת שהעבירה בבית ג'אלה (הכל בסדר, רק היה קור אימים), אמר איסמעיל, אחד המשתתפים, עוד אחד מן המשפטים היפהפיים שלו, שהרטיטו את כולנו.

בסבב הסיכום, ובחדר ישראלים יהודים, ישראלים ערבים, פלסטינים מן המחנות, שלרוב איננו פוגשים אותם, וכמה אורחים ואורחות מרחבי העולם המערבי, אמר יזהר – "והקיר נשאר כאן" (בהתייחסו לחומת ההפרדה). מיקי הוסיפה ואמרה, "אנחנו הישראלים נלך הביתה, הערבים הישראלים יחזרו הביתה, כל האורחים יתפזרו למדינותיהם והשאר יחזרו אל מאחורי הקיר."

ואז אמר איסמעיל – "הקיר בחוץ אולי נשאר ואולי בסוף לא יהיה, כמו בברלין, אבל מה עם הקיר שבלב? איך נמוסס אותו?"

****************************************************************************************************************************************************

ואחרי כל זה, עדיין נושמת את הקסם הל­א-ייאמן שפתיחת-הלב יכולה לחולל, שמתי פניי אמש אל המפגש השביעי, המסכם, של קורס יסודות התקשורת המקרבת שלנו, באבן-ספיר.

והקסם נמשך…

ב"משחק-תפקידים" מרגש מאין כמוהו, לקחתי על עצמי להיות אמו של ילדון מתפרע, בן 12, שלא מצליח להכיל את גופו-שלו (ADHD), אשר מדי פעם מתפרץ על ילדים אחרים… במקרה שלנו הוא נענה להצעה של חבר א', לאחוז ביחד בגופו של חבר ב' ולהכות בו "בצחוק".

האמא המזועזעת, שלא זו בלבד שנכמר לבה על ילדון ב', החלשלוש המכונס, אלא שהוא גם בן של חברה שלה, לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה, כעס וייאוש. מה לא ניסתה כבר עם הבן הזה, כדי שילמד את השלכות פעולותיו על הסובבים אותו. לאחרונה, בזכות לימודי תקשורת  מקרבת, היא חדלה להעניש אותו. (לא עצרתי את אנחת-הרווחה שיצאה ממני, כששמעתי את הפרט הכה-חשוב הזה). ועדיין… הוא בשלו… וכשהיא שואלת אותו "למה אתה מרביץ" – הוא (כמובן) לא יודע…

איך יידע, כשהוא מסתובב בעולם ב"ידיעה" ודאית, שהוא"לא-בסדר"? איך יידע להסביר לה את מה שאין לו מלים בתוכו? איך יידע לספר לה על כאב, בושה, בדידות, חוסר-אונים, כשמעולם לא שמע הד להם מִחוּצָה לו?

ואל המקומות הנסתרים האלו, שאוזן אנוש עדין לא דרכה בהם, ושמשוועים שמישהו ישמעו אותם, כיוֵון לבי את האמפתיה העמוקה שבקעה ממני.

אחד המשתתפים בחדר, כבן 35-40, לקח על עצמו להיכנס לדמותו של בן ה-12. כששאלתי מי מוכן להיות הילד, מייד קפץ על ההזדמנות ואמר – אני, כי אני הילד הרע הזה. ולנגד עינינו ראינו את גופו הגדול מתמוסס, מתרכך, פושט צורה מסוגרת ולובש צורה נפתחת, רגע אחר רגע, מתמסר אל שאלותיי הרועדות, כאמא שמבינה שעד היום לא הבינה.

אלו חלק מן הדברים שנאמרו בינינו (לא זוכרת הכל, הייתי בתוך זה…)

-   מתוקי שלי, אני נורא רוצה לדבר איתך על מה שקורה כשאתה מרביץ לילדים אחרים, טוב?
-   שתיקה… מבט שואל…
-   אני רוצה שנבין ביחד מה קורה לך, וגם מה קורה לי כשאני כועסת… כי בטח נורא נורא לא נעים לך כשאני כועסת…
-   נכון…
-   אתה בעצם מרגיש נורא בודד, כשאני כועסת עליך?
-   כן… אני מפחד… אני מפחד שאת לא אוהבת אותי…
-   וכשהגוף שלך כל-כך פוחד, ואתה לא יודע מה לעשות עם הפחד הזה, אתה ממש חייב להרביץ, או לעשות משהו עם הידיים, כדי להוציא את זה מהגוף החוצה?
-   כן… אמרו עיניו ושפתיו. וגופו מתרכך.
-   וכשאמיתַי (שם בדוי לחבר ב') הציע לך להחזיק ביחד את עידו (שם בדוי לילד ג'), הסכמת, כי רצית לשחק אתו?
-   כן… זה רק היה משחק… רציתי לשחק אתו… זה היה כייף…
-   אני מבינה… אני מבינה… והיית נורא רוצה שאני לא אכעס עליך?
-   נכון…
-   אתה יודע, ממש עצוב לי כשאתה מרביץ לילדים אחרים. אתה רוצה לדעת למה?
-   כן…
-   כי זה כואב. זה כואב לי בלב, כי אני חושבת שזה ממש ממש מפחיד בשביל עידו. אתה מבין קצת מה אני אומרת?
-   כן…
-   כן! זה כייף לי לשחק אתו…
-   ואיך אתה מרגיש כשאני אומרת לך שאני עצובה?
-   גם אני עצוב…
-   ואני עצובה גם בגלל שהרבה שנים הענשתי אותך ואני יודעת שזה מאד מאד לא נעים, אז ממש כואב לי שעשיתי את זה.
-   המבט מתרכך עוד יותר.
-   שמתָּ לב שבזמן האחרון אני כבר לא נותנת לך עונשים?
-   כן…
-   אני שמחה. כי אני לא אתן לך יותר עונשים אף-פעם. אני נורא מצטערת שזה קרה ושזה עשה לך פחד. אני נורא רוצה שנחשוב ביחד, מה יכול לעזור לגוף שלך, כשהוא רוצה להרביץ, טוב??
-   כן…
-   ואני גם נורא רוצה שתעזור לי לחשוב, איך אני יכולה להגיד לך דברים בלי שתפחד, טוב? אני רוצה שתדע, שאני אוהבת אותך גם כשאני כועסת. רק שאני לא יודעת מה לעשות באותו רגע שכואב לי, אז אני מתבלבלת. אז
תעזור לי לחשוב?
-   טוב…
אחרי הדמעות המשותפות, כשהאיש שלנו חזר להיות הוא-עצמו, הוא הוסיף עוד שכבת פליאה לחילופי-הדברים המרגשים שלנו כאמא-בן, כשסיפר לנו, שלאחיו (בחיים) קוראים… אמיתי. ושממש נפער לבו לראות איך הוא עצמו התנהג כלפיו בעבר… ואיך הוא עצמו יצא "הילד הרע" ועכשיו הוא יכול לראות שלילד הרע יש פשוט לב מאד מאד פצוע…

ואשה אחרת, רועדת מהתרגשות, נזכרה בכאב עצום, איך יום אחרי יום, שנים על גבי שנים, אביה היה מגיע הביתה, ניגש אל מחברותיה, מוחק את כל מה שהיא כתבה בהן, ופוקד עליה להכין מחדש את כל שיעורי-הבית. איך המחיקה הפיזית הזאת נחרתה בגופה ובנפשה כִּשְלִילָה מוחלטת אותה-עצמה. איך היא למדה לחושב על עצמה כעל טפשה, אפסית, ובסופו של דבר – לא קיימת. איך היא לומדת, עכשיו, בתוך המְכַל האמפתי החדש שהיא לומדת בקורס הזה, לקבל את עצמה, לאט לאט, להסכים בכלל להיות, ואפילו להעז ולומר לבעלה – לא, לא מתאים עכשיו. תתקשר כשתתפנה ואז נדבר.

אז איך מוססנו את הקיר שבלב?

  • קודם-כל, כאמו של הילדון ה"נוראי", אני עושה "פתיחת-הלב" כלפי עצמי. מסע אמפתי פנימה! כן, להגיד לעצמי, או לנייר, את כל המשפטים האיומים שאני חושבת עליו, ואולי גם עליי, בלי פחד ובלי צנזורה. כי המשפטים ממילא שם… אז כשאני מסכימה להתבונן עליהם, לומר אותם במלואם, לפרוק את הכאב הצבור שלי – אפשר להתחיל לפגוש אותם, במקום להזדעזע מהם ולהחניק אותם, או – להוציא אותם על בני… (בלא-מודע).
  • מכל המשפטים והשיפוטים והתוויות שבתוכי, אני דולה את הרגשות והצרכים העמוקים שלי, כאמו של הילד הזה, ומגיעה, בסופו של דבר, גם לַכאב על הפער ביני לבין בני ולצורך העצום להתקרב אליו. מֵעבר להתנהגות.
  • בתוך לבי, אחרי שמוססתי את הקיר שביני לביני, אני ממוססת את הקיר שביני לבין בני, בכך שאני מדמיינת לעצמי את עולמו שלו, את החוויה הגופנית-נפשית שלו, את הבדידות אל מול כעסיי, את חוסר-האונים שלו על התווית הנצחית שכבר דבקה בו, של ה"לא-בסדר". אני מאמצת את שרירי האמפתיה שלי, מאמנת אותם כל פעם עוד קצת, עד שמרגישה שיכולה לפנות אליו לגמרי אחרת. מתוך הלב, ולא מתוך הראש.
  • רק אז אני מתחילה בשיחה אתו. מהלב. שבה אין לי אג'נדה להסביר לו, להוכיח אותו, לחנך אותו באמצעות פחד-אשמה-בושה – פא"ב), "להראות לו". אני רוצה לראות. אני רוצה לשמוע. להבין. להרגיש. ואז להתחיל לחשוב על דרכים אחרות ליצור את התוצאות שכל-כך חשובות לי – בלי שהוא צריך לשלם את מחיר הכעס וחוסר-האונים שלי.

כן. ככה מתמוסס הקיר שבלב. כל פעם קצת. עד שיום אחד הוא כמעט כבר לא שם…

רק צריך לרצות, להתכוונן, להתאמן (כל החיים…) – ולקבל את עצמי לגמרי-לגמרי, גם כששוב אשכח, ואכעס עליו, ויברחו לי מהפה משפטים קשים, ואראה אותו מתקפל, ואתקפל בעצמי. ברגעים האלו – אחרי מפח-הנפש הראשוני – אני רוצה לזכור לקום ולהתחיל הכל מהתחלה… בלב פתוח. אל עצמי ואליו. וכל פעם זה יהיה יותר ויותר אפשרי, יותר ויותר קל.

כי כשכולנו נדע את קוד האמפתיה הזה – נחיה בעולם אחר. אמן.

בלב חשוף…
ארנינה

נ.ב. ערב פתיחתו של קורס ההורים בבאר-שבע, "אמנות התקשורת ההורית", אני רוצה לקוות, שהדברים כאן ייגעו בחלק מכם/ן מספיק עמוק, כדי שתספרו על הנס האפשרי הזה לחברים וחברות שלכם בדרום. אנחנו רוצים עוד א/נשים בקורס הזה. עזרו לנו להגיע אליהם. כאן.

נ.ב. 2 ואם באר-שבע רחוקה לכם – אולי טבעון יותר אפשרית… בואו למפגש-ההיכרות המרגש שלנו, "למה לי תקשורת מקרבת" ממש ביום שישי המתקרב (27.12.13). או – ספרו לחברים/ות. עזרו לנו לחולל את השינוי הגדול עם עוד ועוד א/נשים. והם ייצאו נשכרים. כל חייהם עשויים להשתנות מן המפגש האחד הזה. כמו של רבים רבים לפניהם. כאן.

נ.ב. 3 – כמעט שכחתי!!!!!!! הוא יוצא לעולם! הספר המקיף והמרתק החדש שלי, "המדריך להצל(ח)ת היחסים בהורות". להורדה בחינם של הפרק הראשון – לחצו כאן.

השאירו תגובה

Previous post: