"אני לא שווה כלום!" (ציטוט מפיו של ילד… בן 6…!)

יום חמישי, 28.11.2013

in אישי

לא יודעת מה אתכם/ן, אני נשנקתי.

יצאתי אמש אל הקור הספרדי, בתום חלקה הראשון של סדנה אינטנסיבית להורים, שאני מעבירה כאן, בסן סבסטיאן ההררית, וזה מה שסיפרה לי, דומעת, אחת המשתתפות.

"אני לא אמא", המשיכה, "אני מורה, ומה שעבדת עליו עכשיו בסדנה – קרה לי בדיוק היום בבית-הספר. שני ילדים מכיתה א' התקוטטו ביניהם, אחד מהם בעט בחברו, וכשהתקרבתי לשמוע מה קרה, הוא מייד אמר לי 'אני ילד רע, אני לא שווה כלום!' לא ידעתי מה לעשות…" וכאן גברו דמעותיה. "איך יכול להיות שילד בן 6 כבר חושב על עצמו דברים איומים כאלה? ומה אני יכולה לעשות, אם אני לא אמא שלו?"

בשעה האחרונה של הסדנה עבדתי עם מישהי על ריפוי הזוועה הפנימית שלה, של חיים שלמים שבהם היא באמת מאמינה שהיא "לא שווה כלום". אולם שלם, ובו 58 אמהות ואבות, עקב אחרינו בנשימה עצורה. כל אחת ואחד, כך הבנו בשיחת-השיתוף לאחר מעשה, עשה עם עצמו את חשבון-הנפש שלו, על מה הוא או היא מאמינים על עצמם, על אירועים שאירעו בילדותם, על מה הם מורישים לילדיהם שלהם, על מה הם היו רוצים לרפא כדי לעצור את שושלת הסבל הרב-דורית הזאת.

ובתהליך עצמו, אותה אשה כואבת הצליחה לראות כמה וכמה דברים, שמעולם לא הבחינה בהם קודם לכן, שאיפשרו לה, לראשונה בחייה, להרגיש איך דקירת הסכין בקרביה (כך תיארה את הזוועה הפרטית שלה), כשהיא חושבת "אני לא שווה כלום", נחלשת, ובמקום זאת מתפנה מקום חדש בלבה לקבל בחמלה אמיתית את הילדה הקטנה שבתוכה.

מה ראתה האשה, שהאמינה שהיא "לא שווה כלום"

  1. היא הצליחה "לראות" את הילדונת המפוחדת-מבולבלת הזאת, זו שנגזר עליה להאמין למילותיה של אמה, אז, כשהיתה בת 4, 5, או 6, כי זאת היתה הדרך היחידה שהלא-מודע שלה ידע, כדי לשמר אותה מוגנת על-ידי אמה. כלומר, שכילדה, לא היתה לה ברירה אלא להאמין למה שאמא (או אבא) שלה אומרת. רק כך היא יכולה להמשיך להיסמך עליה. שהרי היא באמת תלויה בה, כילדה קטנה.
  2. מעבר לכאב, היא הצליחה לראות, במבט מצועף, שגם אמה שלה דיברה מתוך פחדיה שלה, שגם אמה שלה שמעה עשרות-אלפי פעמים את ה"לא!!" הכועס ועוד מאות ואלפי מלים שיפוטיות וקשות מהוריה, והם מהוריהם ומהורי הוריהם… כי כולם, כל ההורים כולם (כמעט ללא יוצא מהכלל), ניסו ומנסים, בכל כוחם ואהבתם, להגן עלינו – כדי שיהיה לנו חוסן, שנוכל להפוך לאזרחים טובים, שנדע איך להתנהל בחברה ולהיות מקובלים, כדי להכין אותנו לחיים, שלא נסבול בהמשך דרכנו…
  3. ויחד עם כל ההורים שבחדר, נקרעים בין הזדהות, אמפתיה ופחד, היא הבינה, שהטעות הטראגית היא לא במה שההורים ניסו ומנסים (הצורך להגן, לשמור, לתרום לחיינו), אלא באיך (הדרך שבה הם עושים זאת, השיפוטים, הכעסים, המבטים, הפניית הגב, ההאשמות, העונשים…).
  4. ומכאן נולדה גם התקווה. והופיע החיוך. והיתה נשימה חדשה בחדר. כי כולם, ביחד, הבינו שני דברים עצומים:
  • שכיוון שאין בעולם ילד או ילדה, ש"לא שווים כלום" - אין בכלל אפשרות שרק הגיבורה שלנו (או מישהו/י בכלל) היא "לא שווה"… (היה הרבה צחוק של רווחה בחדר, כשהגיבורה שלנו קלטה את האבסורד – ואיתה כל שאר הנוכחים…)
  • שאין כאן אצבע מאשימה, המופנית אל ההורים, וגם לא אל עצמם כהורים. כי הורינו באמת-באמת עשו ועושים כמיטב יכולתם, וזה מה שהם ידעו. וגם אנחנו, עד שאנחנו מתעוררים למודעות חדשה – אנחנו בעצם עוורים. ומה שמונח לפנינו איננו הרס העולם הישן, אלא חיפוש משותף אחר כלים חדשים, דרכים חדשות, אמפתיות, שהעולם הישן, שנשלט במשך דורות על-ידי הפחד, לא אימץ לעצמו, גם אם ידע עליהן. ושאנחנו, הדור המתעורר, לוקחים על עצמנו להפוך אותן לדרך-החיים שלנו, שהכלים המובילים בה הם הקשבה, אמון ואהבה.

ומה עם המורה?

אשאיר אתכם/ן במתח… באחד הימים הקרובים, אחרי שנסיים הערב את חלקה השני של הסדנה להורים, כאן, בסן סבסטיאן, אכתוב לכם את ההמשך. עד אז – אשמח לשמוע מכם/ן מחשבות ורעיונות שעולים לכם למקרא הדברים, ומה הייתם אתם/ן משיבים לאותה מורה…

בינתיים אני רוצה להזמין אתכם, מכל לבי, להצטרף אליי לאחד המפגשים הקרובים עם תקשורת מקרבת. כי זוהי דרך-החיים שעליה אני מדברת כאן. ששזרתי בה מנסיוני, הבנותיי, התנסויותיי, ואני מציעה לכם אותה כמתכון-פלאים לחיים אחרים לגמרי, עם עצמכם ועם הסובבים אתכם.

אז אם חפצה נפשכם/ן בשחרור עמוק, אמיתי ומתמשך מאשמת-העבר, כעסי-ההווה ופחדי-העתיד -  יש לכם כתובת לבוא אליה ולקבל את כל זאת ממנה!

לעבר חיים של אהבה
ארנינה

{ 1 תגובה… קראו אותה למטה או הוסיפו אחת }

עליזה נובמבר 28, 2013 בשעה 22:58

כל כך נכון וכל כך אמיתי… לעיתים אני מצטערת שאי אפשר לסובב לאחור את הגלגל, כי כיום, לאחר כמה שנים של עבודת מודעות עצמית, אני יודעת, שלמרות שעשיתי את מה שידעתי כמיטב יכולתי, כאם, עשיתי שגיאות רבות… לא היו לי אז "כלים" מתאימים כי לא הכרתי. לפחות כסבתא אני "עושה תיקון"…
תודה על השיתוף.

להגיב

השאירו תגובה

Previous post:

רשומה הבאה