"אילו ראו מה קורה לי בפנים – פשוט לא היו מתקרבים אליי"

יום ראשון, 17.11.2013

in אישי

כל-כך הרבה פעמים אני שומעת את המשפט העצוב הזה. מנשים, גברים, אמהות, מנהלות/ים, מחנכות, מאמנות/ים, מנחים, מטפלים…

קשה לתאר כמה מאיתנו מסתובבים בעולם עם הבושה העמוקה, המעיקה, הכואבת הזאת, על מי שאנחנו חושבים שאנחנו. לא, לא "חושבים"; אנחנו מאמינים, אפילו "יודעים", שכל הדברים האלו, שאנחנו חושבים על עצמנו, שמתנקזים בסופו של דבר לאפשרות האיומה של "אילו רק ראו (לי) אותם…" – הם אמת. אנחנו באמת-באמת מאמינים שמשהו פגום אצלנו, לא-בסדר. מהותית, לא מקומית.

איך זה נשמע במחשבותינו? "לא מגיע לי, אני לא מספיק טוב/ה, אני כישלון, אני אמא גרועה, אני מנחֶה בינוני, אין לי מה לתת לאנשים, מה זה שווה כל מה שלמדתי והשקעתי – אם ככה אני מדבר/ת, מגיב/ה, אפילו חושב/ת – על הילדים שלי, על המטופלים / מתאמנים / משתתפי הקבוצה שלי, הקולגות שלי…".

מוכר??? אל תגידו לי שלא! גם אני הסתובבתי עם התקליט הזה בתוכי שנים על-גבי שנים, וחשבתי שאני מרמה את כו-לם, כי אין להם מושג מה באמת קורה לי בפנים. כי הם לא מדמיינים לעצמם כמה אני באמת לא יודעת כלום!

ולא משנה מה עשינו או אנחנו עושים בחיים, כמה כן יצרנו, כן השגנו, כן הקמנו, כן נתנו, כן תרמנו. ממש לא משנה. זה לא נִספָּר בכלל. כי אנחנו רואים רק מה שלא. לא עשינו, לא הצלחנו, לא… לא.. ולא…

מה קורה כאן (לעזאזל)???

קורה משהו מאד פשוט, שבכלל לא קשור למוח החושב שלנו (הקורטקס): כל המבנה המפותח הזה, של ההקטנה העצמית, נרקח במוח הקדום, הראשוני שלנו. כי הוא יודע רק דבר אחד: להגן עלינו ויהי מה. לא מעניין אותו שום דבר אחר, רק להגן. ומה האסטרטגיה הבטוחה ביותר כדי להגן על משהו או מישהו? לשמר את הקיים, המוכר, הידוע. זה תמיד הכי בטוח שיש.

וזה בדיוק מה שהמוח הזה עושה: הוא ממשיך לשחזר, שנים על גבי שנים, את  מה שלמדנו על עצמנו מזמן-מזמן. בילדותנו הלא-מודעת. כי אם בתהליך הסוציאליזציה שלנו שמענו מספיק פעמים כמה אנחנו לא-בסדר (ולא משנה אם אמרו לנו זאת במלים מפורשות או "רק" בתגובות פיזיות-אנרגטיות), זה מה שלמדנו על עצמנו. שמשהו בנו פגום.

כי אם ההורים שלי, ש"יודעים הכל", ושעליהם אני נסמכת כיצור קטן בעולם, אומרים שאני מתנהגת לא-יפה, הם ודאי צודקים. ואז, מי שאני, אין לו מקום בעולם להיות כמו שהוא. אני חייבת להסתיר חלקים ממני, שנקראים "לא-יפים", כדי שאולי חלקים אחרים כן ייזכו לקבלה. אני לומדת לחשוב, שמשהו בתוכי באמת לא-בסדר. ואת המחשבות האלו, בדרך זו או אחרת, אני ממשיכה למחזר דרך-קבע, ללא כל הטלת-ספק שהיא. כלומר, מזמן אני כבר מאמינה להן, אז אין שום סיבה שאחשוב אחרת, נכון? זה העוגן שלי בעולם – שאני "יודעת" מי אני. לא משנה אם העוגן הזה הוא תלוש, לא אמיתי, מכאיב, פצוע ופוצע. הוא מה שהמוח הקדום שלי מכיר כ"אני". אז הוא לא מרפה.

ובאופן פרדוקסלי ועקום, בעודו מגן עליי בדרכו העתיקה, האסטרטגיה הזאת של המוח שלי מפספסת צרכים ענקיים אחרים שלי, שנדחקים לקרן-זווית מרוב הפחד שמנהל את המוח הזה, שמא יאונה לי רע: עצם המחשבה, ש"אם יתקרבו אליי לא יירצו להיות אתי", מרחיקה אותי מאנשים, או שגורמת לי לעשות פעולות לא-מודעות, שמרחיקות אנשים ממני…

מתי זה עוד יותר מסתבך?

כמעט כל הזמן… :-) ובעיקר במצבים שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים אחרים, שהמפגש איתם דורך לנו על הנקודה הפגועה הזאת בתוכנו, בדיוק זו שאנחנו לא מסוגלים לשאת שמישהו "יִראה לנו" אותה.

מתי מתרחשים הרגעים האלו?

  • כשהילדים שלי נכנסים אתי, שוב, למאבקי-כוח, ואז אני מרימה עליהם את הקול ודקה אחרי כן מזדעזעת מעצמי;
  • כשמישהו מִקֶרב המטופלים / המתאמנים / הקולגות שלי אומר או עושה משהו שמאתגר אותי ואני לא יודעת מה-בדיוק-לעשות-באותו-רגע, וממש מתעלפת מזה, שייראו כמה אני לא בטוחה בתוכי;
  • כשבתוך תהליך קבוצתי נוצר ויכוח בין שניים מהמשתתפים ואני נכנסת לשיתוק… ושוכחת את כל מה שלמדתי על הנחיית קבוצות;
  • כשאני אמורה להציג הרצאה חדשה בעבודה ולא רואה בעיניים מרוב פחד…;
  • ולמרבה הצער, אפילו כשבן-הזוג שלי אומר לי דברים טובים עליי ואני לא מסוגלת להאמין לו, כי הוא לא באמת רואה אותי. (כאילו ש"לראות אותי" זה להסכים אתי שאני "לא-בסדר", או לראות רק את החלקים ה"מכוערים", "הדפוקים"…).

איך יוצאים מהלופ המכאיב הזה?

בכמה צעדים. שהראשון בהם הוא בכלל להסכים לאפשרות, שה"אני הדפוקה" קיימת רק במחשבה. שהיא לא תיאור של מציאות. שהיא לא מי שאני באמת.

לא להיבהל!!! לא אמרתי להסכים לזוז מהמחשבה! אמרתי רק להסכים לאפשרות. כי אם מייד נזוז מהמחשבה – המוח הקדום נבהל ומתנגד בכל כוחותיו. ובצדק. הוא כבר מגן עליי במשך שנים (ודורות…) באמצעות המנטרה השוללת אותי, אז איך פתאום, בבת-אחת, הוא יסכים למשהו אחר?

הרעיון האמפתי הוא לגשת לכל החומר הפנימי הזה בחמלה. לשאול שאלות, להבין לעומק למה הפער הזה נוצר, בין מה שקורה בתוכי לבין המציאות, לבחון בעדינות דרכים להתכונן למצבים האלו, להתכונן גם לאפשרות שזה לא יצליח לי – במיוחד אם אני רק לומדת, פעם ראשונה בחיי, להתנהל אחרת ממה שהמוח הקדום שלי רגיל…

רוצה לצאת מהלופ של האמונות המכאיבות על עצמך? לשמוע עוד? ללמוד על עצמך? להכיר דרך חדשה, עמוקה ואנושית, להתמודדות עם האתגרים האלו ואחרים?

יש לי מה לתרום לך.

יש לך 3 הזדמנויות נפלאות באמת, שתיים מהן – חינמיות לגמרי, לשמוע אותי משוחחת על הסוגיה הזאת ועל רבות אחרות – ממש ביומיים הקרובים! אני אדבר על הרגעים המביכים, הקשים, המאתגרים, שכולנו פוגשים ופוגשות היום-יום שלנו – ביחסים בכלל.

ביום שני 18.11, 17:30-21:30, בתל-אביב

מפגש פנים-אל-פנים, אתי ועם כל מי שיהיו שם, לערב מרתק של "למה לי תקשורת מקרבת?", שבו תוכלו לשמוע, להבין ולחוות לעומק את הדברים שכתבתי כאן, והרבה יותר מזה, ותוכלו להעלות כל שאלה, התלבטות, סוגיה שלכם לגבי מערכות יחסים בחייכם ולקבל עליה מענה והכוונה.

הדרך המקרבת מדברת אל לבכם? זה הזמן והזה המקום - הירשמו כאן. תשמעו במפגש שלנו גם על קורס יסודות האהוב שלנו, ותוכלו לראות אם ומה הצעד הבא שלכם, שיכול לחולל את השינוי המיוחל בחייכם. המפגש הזה הוא בתשלום – אמנם סמלי יחסית למה שתקבלו, אבל לא חינם (כי יש הוצאות על המקום, על החומרים, אתם יודעים איך זה…).

ביום שלישי הקרוב, 19.11, כזכור בחינם!

הכל במחשב הביתי שלכם! (שיחה אינטרנטית).

בין השעות 18:00-19:00

הרצאה בנושא "כלים אפקטיביים להובלת קבוצות וסדנאות" במסגרת הכנס הווירטואלי הישראלי להובלת קבוצות וסדנאות.  גם אם אתם לא מנחי קבוצות – אני צופה שיהיה לכם מאד מעניין.

זה הקישור להרשמה לכנס. כאמור, הוא חינמי, ומתנהל בהרשמה מראש בלבד.

בין השעות 20:30-21:45

אני משוחחת על סוגיות בהורות ובזוגיות - לקראת קורס הורות מקרבת, שייפתח בחודש הבא בבאר-שבע.

נושא השיחה הפעם:
"למה כל-כך קשה לנו עם מאבקי-כוח (בהורות ובזוגיות) ואיך לצאת מהם אחרת לגמרי". ההשתתפות בשיחה בהרשמה מראש - כאן

גם אם אתם לא הורים – מתגובות נלהבות בשיחות קודמות, אני יודעת שהכל רלוונטי לחיינו. כי אנחנו גם ההורים של עצמנו, אם במקרה שכחתם…

הנה שוב הקישור להרשמה, ואני ממש אשמח אם תעבירו אותו להורים וזוגות רבים אחרים, במיוחד באיזור הדרום (אבל לא רק)!
בואו נעשה עוד הרבה טוב ביחד!

זהו!!!
כל מה שצריך הוא להירשם – ולהגיע. פיזית, או למחשב הביתי.

ארנינה

{ 1 תגובה… קראו אותה למטה או הוסיפו אחת }

דנה הרשקוביץ קשה נובמבר 17, 2013 בשעה 23:19

מקסים! נותן מקום לנשום…

להגיב

Cancel reply

השאירו תגובה

Previous post:

רשומה הבאה