כל נדרי?

יום רביעי, 11.09.2013

in אישי

פעם בשנה אני הולכת לבית-הכנסת. ביום כיפור.

תפילת כל נדרי היא המושכת אותי לשם. המוזיקה (שעליה גדלתי), המתעצמת עם המלים ואז צוללת מטה, ושוב עולה ושוב מתפתלת עם כאב ההתרה-את-הנדרים – מרטיטה את לבי כל פעם מחדש.

וכתום התפילה, בעודי מהלכת הביתה, מכונסת בעצמי, עוברת על-פני אנשים מהורהרים או מפטפטים, דומיית-מכוניות והמולת אופניים מתעצמת, התהיות על המלים המוּשָרוֹת ממשיכות ללוות אותי. על חטא שחטאנו… על עוול שעווינו… על… ועל…

לא!!! אני אומרת עכשיו, לקראת היום הקרב. לא!

לא ייתכן, שכל שנה נכה על אותם חטאים ונרגיש נכלמים, אשמים ומבוהלים שוב ושוב ושוב. לא יכול להיות שלזה כיוון המשורר. אני רוצה להאמין, שאם היה ויש בורא, הוא נדיב. שכוונתו אמפתית. שרצונו הוא לתרום לצמיחתנו ללא הפחדה. לאפשר לנו להתרחב גם כששגינו. לכוון אותנו בעדינות לקבל את עצמנו – וכל אדם אחר – גם כשהפעולות שנעשו לא נעמו לנו או להם.

בטרם אמשיך, אומר משהו לגבי כוונתי בכתיבת הדברים האלו. אני ניגשת בזהירות מרבית לסוגיית הנדרים. בעולם הדתי נדרים הם עניין עמוק וחמור. והדיון על נדרים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו נמשך כבר כמה מאות שנים. שעל-כן, לא לשדה הזה אני מכוונת בדבריי. קטונתי. אני מתבוננת כאן בנדרים כפי שאני מבינה אותם מן המבט החילוני.

ומן המבט הזה אני מתקשה להאמין, שמה שהבורא רוצה לשחזר הוא את מודעות הפחד-אשמה-בושה, ששלטת בעולם אלפים רבים של שנים, ללא הועיל. לא ייתכן שמישהו, שאמור לראות הכל, ימשיך להסתיר מאיתנו את האמת המתבהרת והולכת, ששלטון הפחד לא הוכיח את עצמו. ושמוטב לנו לבחור באהבה… כן ייתכן, שדורות של מפרשים ראו בַּדברים משמעות נסתרת, שלא היתה שם מלכתחילה, אלא נרתמה בידי בני-אנוש להאדרת שליטתם אלו באלו.

במה מדובר?

בזה שאין פלא בכך, שכל פעם מחדש אנחנו מבקשים להתיר בדיוק את אותם הנדרים, כי הם-הם אלו שמסבים לנו ייסורים. כל נדרי ה"אסור" וה"צריך" למיניהם, שמוכתבים על-ידי ה"נכון" (וכמובן ה"מושלם") והיפוכו, כל נדרי ה"איך אנחנו אמורים להתנהג" בתור הורים, ילדים, בוגרים, צעירים, חברים, קולגות, שכנים, מעסיקים, חברי כיתה, חברי כנסת… שכל מי שאינו ממלא אותם עד פסיקם האחרון – אחת דינו להישפט. כל האיסורים, החרמות, השיפוטים והעונשים, שאנחנו גוזרים על עצמנו ועל אחרים בחיינו – לרוב מבלי-דעת – ואשר מכלים כל חלקה טובה ביחסים שלנו, יום-יום, עם רבים ורבות מן הסובבים אותנו ומעל לכל עם עצמנו.

למשל, הנדר "להיות אמא טובה". חשבי כמה את מייסרת את עצמך באשמה משתקת על כל צעד קטנטן, שבו נדמה לך שחרגת מן האידיאל (החונק) הזה. או הנדר שאתה, אבא צעיר או מבוגר, נדרת לעצמך, שלא לנהוג כמו אביך מולידך – ואיך אתה קוֹרֵס בתוכך מבושה, כשאתה תופס את עצמך משחזר בדיוק את מה שלך היה כל-כך קשה בתור ילד. כמה כולנו חוזרים ואוכלים את עצמנו, יום-יום, לפעמים במשך חודשים ושנים, בשם כל הנדרים הכתובים והלא-כתובים, שגזרנו על עצמנו – ושאין בן-אנוש אחד שבאמת יכול לעמוד בהם תמיד ולעולם?

לא, אני לא אומרת, שהכל מותר. כי כשכל המושכות מוּתרות (ערכית ומעשית) – הרבה יותר קשה להבין, להתמצא ולנהל חיים מלאים בתוך ממלכת האדם. אני כן אומרת שאני רוצה להגיע, שוב, לחקירה האמיצה והמודעת, של שורשי הדברים. אני תוהה מה עשינו לעצמנו, מה הדבר שהיה לנו כל-כך חשוב באבולוציה של המין האנושי, שבשמו המצאנו חוקים אכזריים ונוקשים, שלכאורה דואגים לשימור הסדר והבטחון, אך מכלים את רוחנו. והבוער מכל – מה אנחנו, כיום, כל אחת ואחד מאתנו שיבחרו בכך, יכולים לעשות אחרת, כדי להמשיך ולשמר את המין האנושי אך מבלי לשלם את המחירים ששילמנו עד כה.

מה זה אומר הלכה למעשה

אני רוצה להציע כמה אפשרויות חשיבה והתנהלות, שעשויות לגאול אותנו מן החנק של עצם הנדרים עצמם ובעיקר של העונשים הנגזרים מהם, שמביאים אותנו אל פתחו של יום כיפור מבלי שהשכלנו לפרוץ את מחסום החזרתיות המכאיב.

  1. לרענן את תפישת המושג 'נדר'
    נדר במשמעותו החילונית הרווחת יש בו משהו מחייב מאד. עיקר המחויבות שבו היא ביחס לעתיד, משמע, לקחנו על עצמנו, בכל פעם שקורה דבר מסוים, להגיב באותו אופן, ללא כל סטיות. הטענה שלי כנגד האפשרות הזאת היא, שיש בכך משהו הסותר את ההוויה האנושית כשלעצמה. אני לא חושבת, שיש מישהו או מישהי מאתנו, שיכולים להגיב תמיד באותו אופן על אותו דבר, לא חשוב באלו נסיבות. אנחנו יצורים חיים, וכדרכם של אוקיינוסים, אנחנו פועלים בגלים. אם יש בכלל משהו שחוזר על עצמו ביקום הרי הוא תנועת ההִשתנוּת המתמדת…
    לתפישתי, כולנו נדרנו לעצמנו כל מיני מינים של נדרים בחיינו, רבים מהם לא-מודעים. יתרה מזאת, אני מאמינה, שהמחויבות הלא-מודעת שלנו לחלק מן הנדרים הללו היא זו שמונעת התפתחות אישית והתקרבות ביחסים. לאחרונה שוחחתי עם מישהי, שהיתה מוטרדת מן ההערות של בעלה על כמויות האוכל שהיא נוהגת להכין בחג, שמספיקות לא רק לארוחה עצמה ולכל ילדיה הלוקחים צידה לבתיהם, אלא אף לחג השני.
    בשיחה שלנו היא זיהתה, שבצד הצורך העצום שלה לתת, היא משמרת, בלא-מודע, נדר שנדרה לעצמה, להמשיך את המסורת של אמה. מעבר ליופי שבשימור החוט המשפחתי, יש פן נוסף בנדר, נסתר לחלוטין, הניזון מן המחשבה/אמונה, שאם היא לא תשמר את נוהגי אמה, היא למעשה בוגדת בה. וזה החלק המפחיד-משתק. העובדה שהיא גזרה על עצמה משהו, שלא נבע מהקשבה אמיתית לעצמה, אלא לאיזה קול עתיק, שלכאורה מגן עליה מפני הלא-ידוע, שעלול להתגלות לה על עצמה אם היא לא תנהג כמו אמה, אבל למעשה חונק אותה כבר שנים אל תוך התנהגות אוטומטית, שבה הנאמנות לאם גוברת על האותנטיות של מי שהיא עצמה.
    מה המוצא?
    לשאול את עצמה, באומץ, בעדינות ובהקשבה אמיתית, מה חשוב לה לגבי אותו עניין. למשל, הצורך המרכזי של הגיבורה שלנו, כאמור, הוא נתינה. וזה כמובן לא הולך לעבור לה, כי הוא חלק מהותי ממי שהיא. לעומת זאת, כמות האוכל היא לא הצורך עצמו, אלא אסטרטגיה ספציפית, שבה היא בחרה באופן לא-מודע לפני שנים רבות. והיא הבינה בשיחתנו, שהכמות היא רק דרך אחת לתת, שהיא אימצה אותה לעצמה משום שבאמצעותה היא ביטאה את הנדר הלא-כתוב עם אמה.
    לכן, אם היא תמשיך לשאול את עצמה מה חשוב לה בסוגיית האוכל ואף תצליח להתבונן עמוק פנימה ולגלות תשובות, שחלקן לא בהכרח ינעמו לה, היא תוכל, לאחר שתקבל את עצמה בחמלה ("כיפורים"), לבחור בהדרגה אסטרטגיה אחרת, שגם תמלא לה את הרצון לתת וגם תיקח בחשבון את הרצון לשמר את חוט-הקשר עם אמא – אבל תאפשר לה לבחור דרך אחרת לממש את מאווייה.
  2. להתיר את האסור
    אם נסכים, שמה שחונק אותנו הוא ההיאחזות ברעיון, שיש דרך אחת בלבד, שרק אם נמלא אותה ככתבה וכלשונה נצא "בסדר", נוכל לבחון מחדש את מושג התרת-הנדר. כלומר, את התרת החלק המשתק בנדרים, שאומר, שאנחנו חייבים תמיד להתנהג באופן מסוים.
    במקום זאת אני מציעה להתחייב לעצמנו ולאחרים, שנעשה כל שביכולתנו כדי לקיים את הבטחתנו לאותו אדם או לעצמנו. ושההתחייבות הזאת תנבע מתוך הבנה עמוקה שלנו את עצמנו, את הצרכים, שמניעים אותנו מלכחתילה לנדור את הנדר המסוים הזה.
    כשנפעל יותר ויותר בחיינו מתוך חיבור לצרכים שלנו, נוכל באמת לבחור, כל פעם מחדש, לקיים את התחייבותנו. ויש סיכוי גדול בהרבה, שאף נעמוד בה. כי הכוח המניע לכך יהיה רצון והקשבה לעצמנו, במקום פחד, אשמה, או בושה.
    ובכל פעם שרוחנו לא תעמוד לנו, ונמצא את עצמנו מפרים הבטחות, לא עומדים במילתנו, לא שומרים על הסכמים וכו' וכו' – נתיר בלבנו את חובת הענישה ונתחבר מחדש לערך העמוק שבעטיו לקחנו על עצמנו את הנדר הזה. כלומר, לא שנרחם על עצמנו ונוותר לעצמנו על הדבר שאליו התחייבנו, אלא – שנוכל לבחון איפה כשלנו, איזו עוצמה איבדנו בדרך, מה שכחנו, מתי התבלבלנו.

נדרי, לא 'כל נדרי'

ואולי זוהי המשמעות היפה, האנושית, החומלת, של כל נדרי.

להזכיר לנו את האבסורד שבנדרים האבסולוטיים. לעורר אותנו מתרדמת האמונות העוורות ולהפנות אותנו, שוב, לאפשרות החלופית.

שאין בה לא התחמקות מעמידה בהסכמים, לא בריחה מאחריות. אלא עמידה אמיצה, ענווה ואחראית אל מול המוגבלות האנושית שלנו. שלא מלמדים אותנו לחיות לפיה. מחנכים אותנו ל'מצוינות' בסביבה תחרותית. מלמדים אותנו שרק החזקים שורדים (כלומר, 'שווים משהו'), מאמנים אותנו להיות 'הכי טובים' (והכוונה – הכי טובים שאנחנו יכולים, אבל משמיטים לרוב את החלק הזה של הפסוק). מחנכים אותנו להשוות את עצמנו ליותר טובים – ולהרגיש נחותים, ולפחות טובים – ולהרגיש עליונים. לא מלמדים אותנו שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נופלים, טועים, מתבלבלים, שוכחים, כל וריאציה שהיא של אי-מילוי הבטחות ונדרים שאפשר לחשוב עליה. מלמדים אותנו לנשוך את שפתנו, לנדור שנצליח בכל מחיר, לחתור למושלמות (כאילו יש דבר כזה), להילחם. ולהחטיף לעצמנו עונשים איומים כש"נכשלנו" (ובכלל זה – אשמה, כעס, דיכאון).

מה הפלא שיותר ויותר צעירים שולחים יד בנפשם. ומה הפלא שצריך להזכיר לנו שהתבלבלנו.

אני מאמינה, שככל שנעמיק להתחבר אל רצונותינו וערכינו המהותיים, נקשיב רוב-קשב למה חשוב לנו ולסובבים אותנו, נבחר במחויבויות שלנו מתוך הקשבה אמיתית לעצמנו, ונקבל את עצמנו כשלא הצלחנו לעמוד ב-100% מן הנדרים – נפטור את עצמנו מן העונש שלכאורה גלום במושג הנדר.

ועד אז נמשיך להתפלל כל נדרי, כדי שניזכר, בחמלה ובענווה, באנושיות שבנו. ולא נתבלבל בין כוונה, מחויבות והתמדה לבין צריך, חובה וענישה.

גמר חתימה טובה מאד לעצמנו

ארנינה

נ.ב. דקה אחרי החגים מחכה לכם/ן הזדמנות לצלילה משותפת אל נדרים שלרוב אנחנו לא מודעים אליהם, אשר מלווים אותנו ואף מכתיבים חלקים נכבדים במערכות היחסים הקרובות שלנו – בזוגיות, בהורות, בחברות, עם עצמנו… ובעומקים האלו ניגע – בעדינות ובאומץ – בריטריט "המתנות והאתגרים בזוגיות ובמערכות יחסים", שיתקיים בסוף-השבוע של 18-19 באוקטובר בנווה-שלום. את כל הפרטים, תמצאו בקישור הזה.

להתראות?

ארנינה

{ 6 תגובות… קראו אותן למטה או הוסיפו אחת }

מן סיסי ספטמבר 11, 2013 בשעה 19:24

ארנינה למותר לציין שהרהורייך לגבי משמעות נדר תופסים אותנו במקום של חשבון-נפש. המאמר מהפנט. מדבר בגובה-העיניים. מעורר ומרפד.

להגיב

ארנינה ספטמבר 12, 2013 בשעה 9:30

סיסי. תודה. התרגשתי.

להגיב

laila ספטמבר 17, 2013 בשעה 2:56

וואו פרשנות מבריקה
עכשיו אני מבינה עוד רובד של האיסור לנדור
לתת מרחב לחיות..

להגיב

ארנינה ספטמבר 22, 2013 בשעה 23:50

תודה!!! שמחה שזה מחלחל.

להגיב

דורית ספטמבר 22, 2013 בשעה 22:26

ארנינה, המילים שלך נגעו בי עמוק פנימה. כמישהי ששנים הניעה את עצמה בתבניות ודפוסים של שכר ועונש של "צריך" "מוכרחה" ו"איך אני אמורה להתנהג" אני מוצאת את עצמי בשנים האחרונות מתבוננת במחירים שגובה ממני הדפוס הזה. כשכבר התחלתי להבין ולרכך את הקצוות, לעגל את הפינות ולאפשר לעצמי לרדת ממרומי האולימפוס של הפרפקציוניזם, נתקלתי בשנים האחרונות בעולמם של אנשים בעלי אמונה גדולה, שרואים את עצמם "שליחיו של…" במשפחתו של בעלי, שגרמו לי לרגרסיה בכל המשתמע משחרור "חייב-מוכרח-צריך". אני מוצאת את עצמי מחפשת צידוקים לעצמי ולדרך שלי, עושה אידיאליזציה לא ריאלית למה שהם מייצגים ומרגישה אשמה ובושה שמתעוררים בי ע"י אמירות כאלה ואחרות המופנות כלפי. כשאני עם עצמי הדרך שלי ברורה לי. מולם – אני נאלמת וחשה לעיתים חסרת ביטחון. אולי בגלל שאני במיעוט.
אני נאחזת במילותייך המעצימות, הפשוטות והבהירות, שמאירות לי את הדרך להתמודד מול כוחות השחור. אני מאחלת לעצמי להיות קשובה לעצמי, נאמנה לעצמי ולאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כפי שאני. תודה לך.

להגיב

ארנינה ספטמבר 23, 2013 בשעה 2:32

והמלים שלך נגעו בי עמוק פנימה. הידיעה שמשהו מן ההוויה שלי יכול להיות עוגן להוויה של מישהי אחרת – היא מרגשת באופן מיוחד. אני מודה לך על כך שכתבת.
ובמקביל, כל-כך מעריכה את המאבק השקט שאת מנהלת. מאחלת לך שתמצאי יותר ויותר את עצמך בתוכך, עד כדי שהאור שיבקע ממך יעמעמם ולו במעט את החושך שאת חווה כרגע סביבך.

להגיב

השאירו תגובה

Previous post:

רשומה הבאה