מה הקאטץ' ב"השנה הכל יהיה אחרת" – ומה בכל זאת לעשות עם השנה הזאת

יום שני, 02.09.2013

in אישי

הרי כל שנה זה חוזר על עצמו. "תכלה שנה וקללותיה וגו'…". וליהודים שבינינו זה עוד קורה פעמיים (כי למה שנוותר על עוד הזדמנות לסבול, בסוף השנה האזרחית?). שוב אנחנו נקראים לאסוף את עצמנו, לעשות חשבון-נפש (למי בדיוק יש זמן) וכמובן, שוב לצאת עם החלטות גורליות וחד-משמעיות (שרובן כבר התקבלו אשתקד, אבל מי סופר).

אין ספק שהכוונה טובה ואף חשובה. אתגרים, התמודדות, התקדמות, הצלחה וסיפוק – הם משאת-נפש של רוב האנושות. כל מאמן/ת מתחיל/ה יידע לומר לנו, כמה חשוב להציב יעדים, לצאת מאזורי-הנוחות, להתגבר על דפוסים וכו' וכו'. אבל עם כל הרצון הטוב, משהו בכל זאת לא עובד לנו.

לרובנו, כלומר, לאנשים הרגילים, שלא למדו איך לקבוע מטרות ובמיוחד לנסות להשיג אותן אלא באמצעות שימוש כלשהו בכוח נגד עצמנו, הצבת היעדים הזאת הפכה לסיוט מתמשך. אנחנו באמת רוצים לפעול אחרת, באמת-באמת מנסים, ואפילו מתחילים – אבל כל פעם נתקלים במחסום כלשהו שמשבש את הכל, ואז מפיל אותנו לבור האשמה, במקרה הטוב, או לוויתור כללי על האמונה בעצמנו, במקרה היותר מוכר.

למה זה קורה?

כי אנחנו מפעילים על עצמנו 3 דרכי-פעולה לא-אמפתיות בעליל:

  1. יוצאים מנקודת-ההנחה, שמה שהיה עד עכשיו הוא לא-בסדר ("קללותיה"), במיוחד מה שאנחנו עשינו – או לא עשינו
  2. מאלצים את עצמנו לשנות התנהגויות ודרכי-פעולה באופן מיידי, ובאופן חיצוני, המוכתב על-ידי "מה נכון"
  3. מאשימים את עצמנו כשזה לא מצליח לנו (וקוראים לזה, כמובן, "כישלון")

כלומר, רוב הדרכים המוכרות ליצירת שינוי מושתתות על תפישת-העולם הישנה, שלפיה יש "נכון" ו"לא-נכון" בכל תחום ועניין בחיינו. מכאן נובע מערך שלם ובנוי לתלפיות של איך-צריך-לנהוג בכל מצב, הכולל כמובן, את מה לעשות עם מי שלא פועל בדרך הנכונה (להעניש) ועם מי שכן (לצ'פר). במלים אחרות – שוב אנחנו פוגשים/ות את מנגנון ההתנהלות שאנחנו רואים בעולם מזה דורות.

מה משותף לכל המאפיינים האלו (ולאחרים, שלא ניכנס אליהם כאן), של אופן ההתנהלות המוכר? שבכולם נעדר המבט האמפתי. כלומר, זה שרואה את האנושי שבמצב ולא שופט ו/או מעניש כברירת-מחדל יחידה. וכשמדובר בהתנהלות שלנו עצמנו – מה שחסר הוא החיבור האמפתי לעצמנו.

מה במקום – ואיך כן אפשר לעשות את השינוי המיוחל

כרגיל אצלי – הכיוון הוא לפעול הפוך..

1. במקום לקרוא למה שלא עבד לנו, או לאופן שבו פעלנו עד עכשיו – "לא-בסדר", נשאל את עצמנו את השאלה הפשוטה: מה לא עבד לנו שם? ואם נרצה גם להבין למה זה לא עבד, נשאל את עצמנו מהם הצרכים שלא התמלאו בדרך שבה פעלנו.

למשל – רציתי לרדת במשקל ועשיתי דיאטה כלשהי (בפעם המיליון, כמובן).

  • מה לא עבד לי? הדיאטה היתה לי קשה ולא החזקתי בה מעמד.
  • למה זה לא עבד? כי היו צרכים שלא עניתי עליהם, כמו: הקשבה לעצמי ולקצב שלי (בכך שבחרתי בדיאטה שלא מתאימה לי), קבלה עצמית (בכך שנקודת-המוצא לדיאטה היתה סלידה מעצמי ברמה זו או אחרת).

ברגע שהבנתי מה לא עבד שם ולמה, כלומר, ראיתי את האנושי שבזה – למרות האכזבה והתסכול מעצם הדבר, רמת הכעס על עצמי יורדת ואני יכולה לרגע לנשום.

2. במקום לדרוש מעצמי שינוי התנהגותי חיצוני (לרדת במשקל) ומיידי – אמשיך לשאול את עצמי שאלות ורק אחרי כן אבקש מעצמי בקשות שיכולות לקדם את מימוש השינוי. כי רק אחרי ההתחברות לעצמי ולאנושי שבי, יהיו לי משאבים כדי להתחיל לחשוב על דרך אחרת לניהול הדיאטה שלי, שבה יש יותר סיכוי שאצליח למלא את הצרכים הללו.

  • למשל, לפני שאני בכלל ניגשת לשינוי התפריט – אשאל את עצמי איך אוכל לתרגל יותר ויותר קבלה עצמית. כלומר, ללמוד לקבל את הגוף שלי כמו שהוא עכשיו, בלי סלידה. לא, זה לא שאני מתאהבת בו פתאום – אני עדיין רוצה שהוא ייראה אחרת – אבל איך להביא את עצמי לעמוד מול הראי (עם בגדים בהתחלה…) ולהתרגל לדמות שאני רואה שם בלי להתעלף?
  • להזכיר לעצמי, שהשיפוט העצמי שלי נובע מכך, שהפנמתי כל-כך הרבה התניות חברתיות, שנספגו בתודעתי מבלי שבכלל בחרתי בהן במודע. ובעיקר, שמתחת להכל – יש "אני", שהיא לא כל-כך זוועתית, גם אם היא נראית לא-בדיוק-כפי-שהייתי-רוצה…
  • לשאול את עצמי שאלות של חיבור-עצמי: מה חשוב לך בירידה במשקל? האם זה – לחיות בשלום עם עצמך? לדעת שאת רצויה? ומה שמפתיע הוא, שמתוך ההקשבה העדינה לתשובות הפנימיות אני מגלה פעמים רבות דברים חדשים על עצמי ועל מה מתאים או לא מתאים לי באמת.
  • ואז, אם אני מחליטה שאני אכן רוצה לעשות דיאטה (מתוך חיבור לצרכיי ולא מתוך הסיפור על כמה-אני-לא-בסדר) – אבקש מעצמי לעשות צעדים קטנים כל פעם (למשל, להוסיף בהדרגה מאכלים חדשים, במקום להפסיק בבת-אחת מאכלים שאהובים עליי), או למצוא דרכים שונות, שבאמצעותן אמשיך לתחזק את הקשר עם עצמי (לנהל מחברת, לשוחח עם חבר/ה, לחזור לשאול את עצמי שאלות מדי פעם וכד').

3. תוך-כדי תהליך הדיאטה עצמו, אם אני לא מצליחה להתמיד, או חווה "נסיגה", או תופסת את עצמי שופטת את עצמי ש"(שוב) נכשלתי" – הרעיון הוא, שברגע שאני מתעוררת מן האוטומט הישן הזה, אחזור לדבר אל עצמי באמפתיה. כלומר, במקום לקבוע על עצמי את כל הקביעות המוכרות, אשאל את עצמי כל שאלה אמפתית אפשרית, כולל אלו שכבר הזכרנו קודם: מה לא הלך שם, למה אני חושבת שלא הצליח לי, האם זה באמת כישלון או שזה רק הסיפור שאני רגילה לספר לעצמי וכיוצא באלו – כל שאלה או אמירה לעצמי, שלא בנויה על החשיבה השיפוטית המייסרת.

למה זה עובד?

השילוב הלא-שכיח בין שלושת המרכיבים הללו הוא בעיניי הסיכוי לכך, שמשהו בתוכנו יבחר לשוב ולנסות את מה שלא הצליח לנו (הדיאטה, בדוגמא שלנו) ושבעבר היינו שופטים את עצמנו עליו, מתמלאים ייאוש ומרימים ידיים. כי בחשיבה הטוטאלית (של בסדר / לא-בסדר) אין מקום לאפשרויות. ובמקום שאין בו אפשרויות – אין נשימה. ובהעדר נשימה – אין תנועה. וללא תנועה – אין חיים.

במקום זאת נעשה מהלכים, שיחזירו את החיים למקום הכלוא. ומה כמו אמפתיה יכול להשיב חיים. כי אמפתיה היא הבסיס לקבלה. ואמפתיה עצמית היא הבסיס לקבלה עצמית. וקבלה עצמית, לא שפיטה עצמית, היא-היא המפתח ליצירת שינוי. כי היא מאפשרת לנשום. ובכך פותחת אפשרויות, מחזירה את התנועה ומזרימה מחדש את החיים עצמם למקום המשותק.

אם הרעיון נרEה לכם/ן משונה – זה רק משום שרובנו לא פגשנו אותו כמעט אף-פעם בחיינו. מה שכמעט כולנו מכירים הוא – כמה כעסו עלינו כשעשינו "טעויות". כמה נזפו בנו והענישו אותנו כשהתנהגנו "לא יפה". כמה דרשו מאיתנו, ומייד, להתנהג אחרת – מבלי להקשיב, לנסות להבין, לחמול.

לעומת זאת, נסו עכשיו להיזכר, עד כמה נגע ללבכם/ן אותו אדם, שפעם אחת בחייכם עצר והקשיב לכם? ששאל וניסה להבין. ש"ראה" אתכם. האם לא היתה לכם אז פי 100 יותר מוטיבציה לעשות לא-משנה-מה???

אותה חוקיות פועלת גם כשאנחנו מנסים להניע את עצמנו לפעולה. עד היום ניסינו בכל הדרכים הקשות והמיידיות – שיפוט + דרישה + אשמה.

עכשיו, מה שמוצע לכם/ן כאן, הוא דרך חלופית, שגלום בה פלא. ואם תנסו אותה – קרוב לוודאי, שהפלא יעבוד גם עליכם.

אז מה אני מציעה במקום "תכלה שנה וקללותיה"

  1. סיכום אמיץ, ריאלי וחומל של מה כן עבד לנו (גם אם חלקית) ומה לא עבד בשנה החולפת (תיאורים, לא שיפוטים).
  2. התבוננות אמפתית על עצמנו באמצעות שאלות עדינות על למה זה לא עבד לנו, כלומר, מה הצרכים שלנו, שדרכי-הפעולה הקודמות לא ענו עליהם. נשימה.
  3. שאלות בזמן הווה, על מה באמת חשוב לנו עכשיו ובקשות לפעולות שנוכל לעמוד בהן.

ובעיקר-בעיקר – להזכיר לעצמנו, שכל המונחים הישנים, כמו "מושלם/ת", "הכל עכשיו", "כישלון" ודומיהם – מעולם לא הובילו אותנו לאן שרצינו. במקום זאת לחשוב עגול, פתוח ומאפשר – לעצמנו ולאחרים.

אני מאמינה, שזאת תהיה באמת שנה אחרת לגמרי, אם נצליח לעשות זאת ב-70% מן המקרים… ונחייך אל עצמנו על 30 האחוזים שלא הצליחו לנו… :-)

שנה טובה ואנושית!

ארנינה

ושוב אני רוצה להזמין אתכם בשמחה לשלל הפעילויות שקורות בשנה הקרובה במיתרים. והנה תמצית האפשרויות העומדות לפניכם:

  • ריטריט סופ"ש לזוגות וליחידים בנווה שלום, ב-18-19 באוקטובר. "המתנות והאתגרים בזוגיות ובמערכות יחסים" (בשיתוף עם מרכז אוריאל)
    סוף-שבוע מרוכז, אינטנסיבי וקסום, למי שרוצים לחדש את הקרבה, לרענן את הקשר. להכניס משב-רוח אחר ליחסים שלהם, ללמוד להתנהל בלב פתוח, להתחבר, להתרגש, להכיר ולהיפגש מחדש. כל הפרטים כאן. מחכה לכם…
  • קורסי (י)סודות התקשורת המקרבת - שהם כמובן הקורסים הפופולריים ביותר שלנו (כי הם עושים כל-כך הרבה טוב לכל-כך הרבה אנשים!). אז אם הלב שלכם/ן כבר בחר והוא קורא לכם להתוודע למודעות המקרבת - היכנסו לכאן כדי לבחור את אחד מקורסי היסודות שלנו ברחבי הארץ.
  • סדנאות ההיכרות "למה לי תקשורת מקרבת?"  המיועדות למי שעדיין לא בטוח, מהסס, או פשוט רוצה טעימה ממשית, שתאפשר לו או לה להחליט אם להצטרף אלינו למסע המרגש הזה. אתם/ן מוזמנים/ות לסדנאות ההיכרות האלו, שייפתחו גם הן ברחבי הארץ, לקראת קורסי יסודות השונים.
    שימו לב! המחיר לסדנה הוא סמלי והכרטיס השני הוא בחצי-מחיר! אז בואו יחד (או לחוד) לחוות את תקשורת מקרבת – ולהכיר אותנו יותר מקרוב. כל הפרטים כאן.
  • דרומיים – חדש-חדש, במיוחד בשבילכם/ן!  קורס הורות מקרבת יוצא לדרך ומגיע עד אליכם!
    הקורס שיאפשר לכם ליצור חיבור ממקום אחר לגמרי עם הילדים ועם עצמכם… שילמד אתכם צעד אחר צעד איך ליצור קרבה, הקשבה ושיתוף-פעולה בבית. כל הפרטים כאן.
  • סדנת ההיכרות לקראת קורס ההורות פתוחה גם היא בפניכם בתאריך 19.11.2013 בואו ביחד או לחוד, כדי לשמוע, להכיר, להרגיש ולהחליט אם זה השביל שבו אתם בוחרים לצעוד עכשיו בחייכם. כל הפרטים כאן

השאירו תגובה

Previous post:

רשומה הבאה