הקיר שבלב

יום שלישי, 24.12.2013

in אישי

בתום ארבעה ימים בחברת אחותי, מיקי, בַּסדנה המרגשת שהעבירה בבית ג'אלה (הכל בסדר, רק היה קור אימים), אמר איסמעיל, אחד המשתתפים, עוד אחד מן המשפטים היפהפיים שלו, שהרטיטו את כולנו.

בסבב הסיכום, ובחדר ישראלים יהודים, ישראלים ערבים, פלסטינים מן המחנות, שלרוב איננו פוגשים אותם, וכמה אורחים ואורחות מרחבי העולם המערבי, אמר יזהר – "והקיר נשאר כאן" (בהתייחסו לחומת ההפרדה). מיקי הוסיפה ואמרה, "אנחנו הישראלים נלך הביתה, הערבים הישראלים יחזרו הביתה, כל האורחים יתפזרו למדינותיהם והשאר יחזרו אל מאחורי הקיר."

ואז אמר איסמעיל – "הקיר בחוץ אולי נשאר ואולי בסוף לא יהיה, כמו בברלין, אבל מה עם הקיר שבלב? איך נמוסס אותו?"

****************************************************************************************************************************************************

ואחרי כל זה, עדיין נושמת את הקסם הל­א-ייאמן שפתיחת-הלב יכולה לחולל, שמתי פניי אמש אל המפגש השביעי, המסכם, של קורס יסודות התקשורת המקרבת שלנו, באבן-ספיר.

והקסם נמשך…

ב"משחק-תפקידים" מרגש מאין כמוהו, לקחתי על עצמי להיות אמו של ילדון מתפרע, בן 12, שלא מצליח להכיל את גופו-שלו (ADHD), אשר מדי פעם מתפרץ על ילדים אחרים… במקרה שלנו הוא נענה להצעה של חבר א', לאחוז ביחד בגופו של חבר ב' ולהכות בו "בצחוק".

האמא המזועזעת, שלא זו בלבד שנכמר לבה על ילדון ב', החלשלוש המכונס, אלא שהוא גם בן של חברה שלה, לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה, כעס וייאוש. מה לא ניסתה כבר עם הבן הזה, כדי שילמד את השלכות פעולותיו על הסובבים אותו. לאחרונה, בזכות לימודי תקשורת  מקרבת, היא חדלה להעניש אותו. (לא עצרתי את אנחת-הרווחה שיצאה ממני, כששמעתי את הפרט הכה-חשוב הזה). ועדיין… הוא בשלו… וכשהיא שואלת אותו "למה אתה מרביץ" – הוא (כמובן) לא יודע…

איך יידע, כשהוא מסתובב בעולם ב"ידיעה" ודאית, שהוא"לא-בסדר"? איך יידע להסביר לה את מה שאין לו מלים בתוכו? איך יידע לספר לה על כאב, בושה, בדידות, חוסר-אונים, כשמעולם לא שמע הד להם מִחוּצָה לו?

ואל המקומות הנסתרים האלו, שאוזן אנוש עדין לא דרכה בהם, ושמשוועים שמישהו ישמעו אותם, כיוֵון לבי את האמפתיה העמוקה שבקעה ממני.

אחד המשתתפים בחדר, כבן 35-40, לקח על עצמו להיכנס לדמותו של בן ה-12. כששאלתי מי מוכן להיות הילד, מייד קפץ על ההזדמנות ואמר – אני, כי אני הילד הרע הזה. ולנגד עינינו ראינו את גופו הגדול מתמוסס, מתרכך, פושט צורה מסוגרת ולובש צורה נפתחת, רגע אחר רגע, מתמסר אל שאלותיי הרועדות, כאמא שמבינה שעד היום לא הבינה.

אלו חלק מן הדברים שנאמרו בינינו (לא זוכרת הכל, הייתי בתוך זה…)

-   מתוקי שלי, אני נורא רוצה לדבר איתך על מה שקורה כשאתה מרביץ לילדים אחרים, טוב?
-   שתיקה… מבט שואל…
-   אני רוצה שנבין ביחד מה קורה לך, וגם מה קורה לי כשאני כועסת… כי בטח נורא נורא לא נעים לך כשאני כועסת…
-   נכון…
-   אתה בעצם מרגיש נורא בודד, כשאני כועסת עליך?
-   כן… אני מפחד… אני מפחד שאת לא אוהבת אותי…
-   וכשהגוף שלך כל-כך פוחד, ואתה לא יודע מה לעשות עם הפחד הזה, אתה ממש חייב להרביץ, או לעשות משהו עם הידיים, כדי להוציא את זה מהגוף החוצה?
-   כן… אמרו עיניו ושפתיו. וגופו מתרכך.
-   וכשאמיתַי (שם בדוי לחבר ב') הציע לך להחזיק ביחד את עידו (שם בדוי לילד ג'), הסכמת, כי רצית לשחק אתו?
-   כן… זה רק היה משחק… רציתי לשחק אתו… זה היה כייף…
-   אני מבינה… אני מבינה… והיית נורא רוצה שאני לא אכעס עליך?
-   נכון…
-   אתה יודע, ממש עצוב לי כשאתה מרביץ לילדים אחרים. אתה רוצה לדעת למה?
-   כן…
-   כי זה כואב. זה כואב לי בלב, כי אני חושבת שזה ממש ממש מפחיד בשביל עידו. אתה מבין קצת מה אני אומרת?
-   כן…
-   כן! זה כייף לי לשחק אתו…
-   ואיך אתה מרגיש כשאני אומרת לך שאני עצובה?
-   גם אני עצוב…
-   ואני עצובה גם בגלל שהרבה שנים הענשתי אותך ואני יודעת שזה מאד מאד לא נעים, אז ממש כואב לי שעשיתי את זה.
-   המבט מתרכך עוד יותר.
-   שמתָּ לב שבזמן האחרון אני כבר לא נותנת לך עונשים?
-   כן…
-   אני שמחה. כי אני לא אתן לך יותר עונשים אף-פעם. אני נורא מצטערת שזה קרה ושזה עשה לך פחד. אני נורא רוצה שנחשוב ביחד, מה יכול לעזור לגוף שלך, כשהוא רוצה להרביץ, טוב??
-   כן…
-   ואני גם נורא רוצה שתעזור לי לחשוב, איך אני יכולה להגיד לך דברים בלי שתפחד, טוב? אני רוצה שתדע, שאני אוהבת אותך גם כשאני כועסת. רק שאני לא יודעת מה לעשות באותו רגע שכואב לי, אז אני מתבלבלת. אז
תעזור לי לחשוב?
-   טוב…
אחרי הדמעות המשותפות, כשהאיש שלנו חזר להיות הוא-עצמו, הוא הוסיף עוד שכבת פליאה לחילופי-הדברים המרגשים שלנו כאמא-בן, כשסיפר לנו, שלאחיו (בחיים) קוראים… אמיתי. ושממש נפער לבו לראות איך הוא עצמו התנהג כלפיו בעבר… ואיך הוא עצמו יצא "הילד הרע" ועכשיו הוא יכול לראות שלילד הרע יש פשוט לב מאד מאד פצוע…

ואשה אחרת, רועדת מהתרגשות, נזכרה בכאב עצום, איך יום אחרי יום, שנים על גבי שנים, אביה היה מגיע הביתה, ניגש אל מחברותיה, מוחק את כל מה שהיא כתבה בהן, ופוקד עליה להכין מחדש את כל שיעורי-הבית. איך המחיקה הפיזית הזאת נחרתה בגופה ובנפשה כִּשְלִילָה מוחלטת אותה-עצמה. איך היא למדה לחושב על עצמה כעל טפשה, אפסית, ובסופו של דבר – לא קיימת. איך היא לומדת, עכשיו, בתוך המְכַל האמפתי החדש שהיא לומדת בקורס הזה, לקבל את עצמה, לאט לאט, להסכים בכלל להיות, ואפילו להעז ולומר לבעלה – לא, לא מתאים עכשיו. תתקשר כשתתפנה ואז נדבר.

אז איך מוססנו את הקיר שבלב?

  • קודם-כל, כאמו של הילדון ה"נוראי", אני עושה "פתיחת-הלב" כלפי עצמי. מסע אמפתי פנימה! כן, להגיד לעצמי, או לנייר, את כל המשפטים האיומים שאני חושבת עליו, ואולי גם עליי, בלי פחד ובלי צנזורה. כי המשפטים ממילא שם… אז כשאני מסכימה להתבונן עליהם, לומר אותם במלואם, לפרוק את הכאב הצבור שלי – אפשר להתחיל לפגוש אותם, במקום להזדעזע מהם ולהחניק אותם, או – להוציא אותם על בני… (בלא-מודע).
  • מכל המשפטים והשיפוטים והתוויות שבתוכי, אני דולה את הרגשות והצרכים העמוקים שלי, כאמו של הילד הזה, ומגיעה, בסופו של דבר, גם לַכאב על הפער ביני לבין בני ולצורך העצום להתקרב אליו. מֵעבר להתנהגות.
  • בתוך לבי, אחרי שמוססתי את הקיר שביני לביני, אני ממוססת את הקיר שביני לבין בני, בכך שאני מדמיינת לעצמי את עולמו שלו, את החוויה הגופנית-נפשית שלו, את הבדידות אל מול כעסיי, את חוסר-האונים שלו על התווית הנצחית שכבר דבקה בו, של ה"לא-בסדר". אני מאמצת את שרירי האמפתיה שלי, מאמנת אותם כל פעם עוד קצת, עד שמרגישה שיכולה לפנות אליו לגמרי אחרת. מתוך הלב, ולא מתוך הראש.
  • רק אז אני מתחילה בשיחה אתו. מהלב. שבה אין לי אג'נדה להסביר לו, להוכיח אותו, לחנך אותו באמצעות פחד-אשמה-בושה – פא"ב), "להראות לו". אני רוצה לראות. אני רוצה לשמוע. להבין. להרגיש. ואז להתחיל לחשוב על דרכים אחרות ליצור את התוצאות שכל-כך חשובות לי – בלי שהוא צריך לשלם את מחיר הכעס וחוסר-האונים שלי.

כן. ככה מתמוסס הקיר שבלב. כל פעם קצת. עד שיום אחד הוא כמעט כבר לא שם…

רק צריך לרצות, להתכוונן, להתאמן (כל החיים…) – ולקבל את עצמי לגמרי-לגמרי, גם כששוב אשכח, ואכעס עליו, ויברחו לי מהפה משפטים קשים, ואראה אותו מתקפל, ואתקפל בעצמי. ברגעים האלו – אחרי מפח-הנפש הראשוני – אני רוצה לזכור לקום ולהתחיל הכל מהתחלה… בלב פתוח. אל עצמי ואליו. וכל פעם זה יהיה יותר ויותר אפשרי, יותר ויותר קל.

כי כשכולנו נדע את קוד האמפתיה הזה – נחיה בעולם אחר. אמן.

בלב חשוף…
ארנינה

נ.ב. ערב פתיחתו של קורס ההורים בבאר-שבע, "אמנות התקשורת ההורית", אני רוצה לקוות, שהדברים כאן ייגעו בחלק מכם/ן מספיק עמוק, כדי שתספרו על הנס האפשרי הזה לחברים וחברות שלכם בדרום. אנחנו רוצים עוד א/נשים בקורס הזה. עזרו לנו להגיע אליהם. כאן.

נ.ב. 2 ואם באר-שבע רחוקה לכם – אולי טבעון יותר אפשרית… בואו למפגש-ההיכרות המרגש שלנו, "למה לי תקשורת מקרבת" ממש ביום שישי המתקרב (27.12.13). או – ספרו לחברים/ות. עזרו לנו לחולל את השינוי הגדול עם עוד ועוד א/נשים. והם ייצאו נשכרים. כל חייהם עשויים להשתנות מן המפגש האחד הזה. כמו של רבים רבים לפניהם. כאן.

נ.ב. 3 – כמעט שכחתי!!!!!!! הוא יוצא לעולם! הספר המקיף והמרתק החדש שלי, "המדריך להצל(ח)ת היחסים בהורות". להורדה בחינם של הפרק הראשון – לחצו כאן.

{ 0 תגובות }

רולדין. מכל האופציות הקרובות לביתי, זו היתה פתוחה. 7 בבוקר. שישי, 6 בדצמבר 2013.

נחתתי מן המטוס, ברסלונה מאחוריי, רמת-גן מלפניי, אני נוהגת במכונית שליאורה השאירה לי בחניה-לטווח-ארוך. לא רוצה לנסוע מייד הביתה. רוצה קפה הפוך. ישראלי. אין כמוהו בעולם. אפילו לא בספרד. ממש לא אכפת לי אם זה בריא (לי) או לא (ממש לא).

בַּשולחן מולי, בצל הסככה, שמגֵנה עליהם מפני הגשם, שסוף-סוף הגיע ועכשיו נח לרגע, חבורת יום-שישי של גברים מלהגים. אחד מהם מתלהם על טעויות עברית של מרעיו. אני מחייכת את האחווה הסמויה אתו בלי קול. הוא מבחין בחיוכי, שולח מלים. תקשורת.

מה אנחנו אומרים?

בקול רם הוא אומר – הִנֵה, גם היא מאשרת, הרופאה (מתכוון אליי, יודע שאני לא רופאה, אבל נהנה להשוויץ בי, כבר). וכל זאת אחרי שהוא בודק, בסלולרי כמובן, שאכן, כפי שזרקתי לעברם, "היפו" פירושו סוכר נמוך, לא "היפר", שהוא הגבוה. בבת-אחת עלה לו הסוכר מ-78 ל-103, הוא אומר-להם-מביט-אליי. "אני אגש אלייך אחרי שתסיימי את העוגה, את כבר תשמעי את הצרות שלי".

אחרי כן, שוב בקול רם, הוא אומר אליי, עדיין מעל ראשיהם – "כשהיינו קטנים, את זוכרת… לא, את לא בגיל שלנו…" (אני כן, הוא יגלה אחרי-כן בתמהון). בקול רם אני שואלת – "אולי בכל זאת תגיד מה אתה זוכר?" ללא קול אני אומרת, בוא נְעַבֶּה את החוט. הוא נעתר. "כשהיינו קטנים…" והוא מפליג אל זיכרון של זמנים אחרים. וכולנו צוחקים את המשותף הפתאומי.

טרם לכתי אני מזמינה אותו אל שולחני, לעמוד במילתו. בקול רם, רוצָה למשש מקרוב חיים שלא מכירה, אני שואלת – מה פשר החבורה, מה הדבר הזה נותן לך? בהיחבא אני ממששת אפשרות מקרבת. בקול רם, אחרי לחיצת-יד סקרנית, שמות, מבטים חוצי-זמן הוא אומר – "לשבת בבית-קפה ליותר זמן מאשר סנדוויץ', קפה ועוגה, כמו שאת עשית – זה בזבוז-זמן מוחלט. לכן, כשאני יושב עם החברים שלי, אני רוצה לשמוע מה חדש. אני קורא לזה 'כוס רכילות'. שיספרו לי משהו שלא ידעתי". בלי קול הוא אומר, הייתי שמח אילו היה לי יותר מעניין איתם, אבל אין לי כוח לחפש, אז מסתפק במועט וטוב שיש אותם. בהיחבא הוא מוסיף – היית רוצה שניפגש שוב? אבל רק מְסַפֵּר על נכדים, נכסים, עבר. כן, הוא שואל "איפה את גרה", אבל עוצר בתום המידע השכונתי. וטוב שכך. הצוהר הרומנטי הדקיק שבלבי כבר נסגר. בקול רם אני אומרת – להתראות. בקול רם הוא נפרד לשלום נעים.

מה היה לנו?

רגע מאד חולף של אינטימיות אנושית. כן, היה ספק-חיזור, שהסתיים כלעומת שהחל (ללא אכזבה יתרה, למזלנו…), אבל בעיקר היו סקרנות, פתיחות, אומץ, יוזמה, עניין אנושי אמיתי, שמחה.

וזה הדבר שבעטיו אני כותבת לכם/ן.

כי את זה אנחנו יכולים/ות לייצר בעצמנו לעצמנו בכל עת (כמעט). את המפגש עם בני ובנות-אנוש באשר הם, עם או בלי סקרנות רומנטית, עם או בלי המשך ברור, עם או בלי משמעות עמוקה. כי באמת-באמת, כל אחת ואחד מאתנו נושאים סיפור. נכון, לא כל הסיפורים מושכים את לבנו. אבל אֶל רובם אנחנו אפילו לא מַפנים מבט.

כמה מכם/ן פונים, מיוזמתם, אל הקופאית בסופר-מרקט ושואלים לשלומה (או אף לשלום ילדיה, עייפותה, מצוקתה אל מול אלפי התלונות…)? שלא לדבר על השומר בכניסה לקניון, נהג האוטובוס או המונית, הפקידה בבנק, כמובן גם זו במס-הכנסה, שעייפות-החומר שלהם מן הסתם מרקיעה שחקים. אין צורך להתאהב בהם, או להתעכב למשך שעות ארוכות. אפשר לייצר את רגעי-החסד הקצרים האלו מדי יום. במו פינו. במו לבנו. ככה. פשוט. כי החלטנו שאנחנו מעדיפים לחיות בלב פתוח.

כי כולנו מייחלים שיקשיבו לנו. כולנו צמאים למבט האנושי, שינוח עלינו לרגע. אז למה שלא נקשיב רגע? למה שלא נביט?

במדריד, בקפטריה הומייה (שהקפה בה היה היחיד שאיכשהו הזכיר לי את הקפה בארץ), אמרתי תודה למנקָה. בתחילה היתה נבוכה, אין בעד מה, סניורה, אין בעד מה. אז שאלתי – את לא ממורמרת, לעבוד ככה כל יום? לא קשה לך? לא, אמרה, זאת העבודה שלי. המשכתי להתעקש. יש מקצועות שכמעט לא זוכים להכרה, אמרתי לה, אבל בלעדיהם לא היינו יכולים לתפקד. כשנכנסתי עכשיו לשירותים כאן, וראיתי את הרצפה הממורקת, ואני רואה אותך עוברת עליה שוב כל כמה דקות, אני ממש נהנית. כי יש הבדל עצום בין מקום שנעים להיכנס אליו לבין כזה שלא. ולמקום הזה נעים להיכנס וזו אַת שמייצרת את הנעימות הזאת. לכן יש לי תודה אלייך. כי את תורמת לחייהם של המון אנשים כל יום.

המבט שלה השתנה. היא נשענה לרגע על המגב, מחייכת. יכולתי לראות שמילותיי נכנסו אל לבה. אולי – כי לרגע אחד, לא-צפוי ואולי אף נדיר, מישהי ראתה אותה. אולי. שָמַחתי. כי עשיתי מה שהלב שלי רצה. כי כמו כל הלבבות בעולם, הוא אוהב לתת. וכמובן, אוהב גם לקבל. וזה מה שקרה לו – הוא נתן (נראוּת, הכרה) וקיבל (נראות, חיבור).

תרגול-לב מעשי

כמובן שאני משתוקקת להזמין אתכם/ן, שוב, לכל מה שלמיתרים יש להציע. כי זה פותח לבבות, מה שקורה כאן. אבל לא אפרט הפעם בנפרד את כל מה שעומד עכשיו על הפרק. כלומר, אם תרצו – הכל מופיע כאן.

במקום זאת אזמין אתכם/ן לתרגל את שרירי הלב שלכם. כל אחת ואחד – מנקודת-המוצא של ההווה הרגיל שלכם/ן. כן, כאן, עכשיו. או מחר. או מחרתיים.

האם קשה לכם/ן לפנות אל אנשים זרים? יופי. מקום נהדר להתחיל בו. רק להתבונן פנימה, אל החוויה שלכם. לא לפעול לפני שאתם/ן מתחברים (או לא מתחברים) למניע האישי שלכם. לא כי אני אמרתי, אלא כי משהו באפשרות הזאת מדבר אליכם. מצאו נקודה נעימה, שעשויה להיות קלה או נוחה יותר, ואולי ממנה, בהמשך, תוכלו לאתגר את עצמכם/ן. נגיעות עדינות בְּאפשרויות חדשות ליצירה יזומה של מפגשים אנושיים.

ואם זרים ממש לא באים בחשבון – אז חזרו אל האנשים המוכרים… (זהירות! זה לרוב מאתגר עוד יותר). בעבודה, במכולת השכונתית, אצל הרופא/ה המשפחתי/ת… כמובן, כמובן – אפשר (ורצוי מאד) בבית, אבל זה עלול להיות ממש-ממש תובעני… פתאום אני אקשיב אחרת לבן שלי? פתאום אני לא אצעק על הבת שלי? לא אתעצבן על בן או בת-זוגי?? במקום זאת אני אחפש את הלב שלהם ועוד אנסה להבין אותו??? שומו שמיים…

טוב, נגמרה פינת הציניות. יללה, לעבודה… כל מה הלב שלכם רוצה – תנו למישהו/י אחר/ת. אפילו פעם אחת קצרה ביום יכולה להיות רגע מופלא. לשניכם.

וניפגש בשמחות

ארנינה

{ 1 תגובה }

"אני לא שווה כלום!" (ציטוט מפיו של ילד… בן 6…!)

נובמבר 28, 2013

לא יודעת מה אתכם/ן, אני נשנקתי. יצאתי אמש אל הקור הספרדי, בתום חלקה הראשון של סדנה אינטנסיבית להורים, שאני מעבירה כאן, בסן סבסטיאן ההררית, וזה מה שסיפרה לי, דומעת, אחת המשתתפות. "אני לא אמא", המשיכה, "אני מורה, ומה שעבדת עליו עכשיו בסדנה – קרה לי בדיוק היום בבית-הספר. שני ילדים מכיתה א' התקוטטו ביניהם, אחד [...]

קראו את הרשומה המלאה →

"אילו ראו מה קורה לי בפנים – פשוט לא היו מתקרבים אליי"

נובמבר 17, 2013

כל-כך הרבה פעמים אני שומעת את המשפט העצוב הזה. מנשים, גברים, אמהות, מנהלות/ים, מחנכות, מאמנות/ים, מנחים, מטפלים… קשה לתאר כמה מאיתנו מסתובבים בעולם עם הבושה העמוקה, המעיקה, הכואבת הזאת, על מי שאנחנו חושבים שאנחנו. לא, לא "חושבים"; אנחנו מאמינים, אפילו "יודעים", שכל הדברים האלו, שאנחנו חושבים על עצמנו, שמתנקזים בסופו של דבר לאפשרות האיומה של [...]

קראו את הרשומה המלאה →

מה השאלה האחת, ששינתה את חייו של דניאל?

נובמבר 14, 2013

עד היום, אחרי 22 שנה (!) שאני שוחה עמוק בָּאוקיינוס של המודעות המקרבת, ופגשתי, הדרכתי, אימנתי, ליוויתי באמת אלפי א/נשים, אני לא מפסיקה להידהם ולהתרגש מן העוצמה הפשוטה שיש ל"כלי" הזה. כמעט ללא יוצא מהכלל, לכל אדם שבא במגע עם תקשורת מקרבת (בכל מקום בעולם) קורה משהו. לא תמיד המשהו הזה ממשיך להיות חלק מחייו, [...]

קראו את הרשומה המלאה →

סצינה מהסרטים – שקרתה לי באמת

אוקטובר 22, 2013

אילו ראיתי את הסצינה הזאת בסרט, הייתי אומרת – "אֶה, בחיים זה לא קורה ככה". אבל לי היא קרתה באמת. כלומר, אפילו יצרתי אותה… על כל חלקיה. בקליפורניה. ובעיקר במטוס שאחרי. לפני שבוע בדיוק. חלק א – במטבח הייתי בקליפורניה 47 ימים. ורק 5 דקות לפני שיצאתי לשדה-התעופה, בעוד אחיותיי ואני אומרות את מלות-הפרידה שלנו [...]

קראו את הרשומה המלאה →

גם לך הוליווד עשתה את זה?

אוקטובר 1, 2013

בסביבות גיל 14 קראתי את אחד הספרים שעיצב (שלא לומר הרס…) את תפישת האהבה שלי לשנים רבות. ספר הזכרונות "זהרה לביטוב, חייה וכתביה." סיפור אהבתם (האמיתי) של זהרה ושמוליק, שהונצח בספר העצוב הזה על-ידי משפחתה של זהרה לאחר מות השניים, היה כנראה מן הנדירים. מן הכתוב עולה, שעוצמת הגעגועים שלהם זה לזה, הדבק העז שחיבר [...]

קראו את הרשומה המלאה →

ספר או סרט?

ספטמבר 26, 2013

אז לקראת החג (האחרון לעונה זו, אם אני לא טועה בחישוב…) אני משתפת אתכם בסוגיה ששבתי ונתקלתי בה בימים אלו: מה יותר טוב, ספר או סרט? לא, אני לא חושבת שיש תשובה נכונה לשאלה הזאת. מעבר לכך, שחדי-העין יבחינו מיד בפח הטמון בה (שהרי אין דבר כזה "יותר טוב" במשמעות של מה "יותר נכון", במיוחד [...]

קראו את הרשומה המלאה →

כל נדרי?

ספטמבר 11, 2013

פעם בשנה אני הולכת לבית-הכנסת. ביום כיפור. תפילת כל נדרי היא המושכת אותי לשם. המוזיקה (שעליה גדלתי), המתעצמת עם המלים ואז צוללת מטה, ושוב עולה ושוב מתפתלת עם כאב ההתרה-את-הנדרים – מרטיטה את לבי כל פעם מחדש. וכתום התפילה, בעודי מהלכת הביתה, מכונסת בעצמי, עוברת על-פני אנשים מהורהרים או מפטפטים, דומיית-מכוניות והמולת אופניים מתעצמת, התהיות [...]

קראו את הרשומה המלאה →

מה הקאטץ' ב"השנה הכל יהיה אחרת" – ומה בכל זאת לעשות עם השנה הזאת

ספטמבר 2, 2013

הרי כל שנה זה חוזר על עצמו. "תכלה שנה וקללותיה וגו'…". וליהודים שבינינו זה עוד קורה פעמיים (כי למה שנוותר על עוד הזדמנות לסבול, בסוף השנה האזרחית?). שוב אנחנו נקראים לאסוף את עצמנו, לעשות חשבון-נפש (למי בדיוק יש זמן) וכמובן, שוב לצאת עם החלטות גורליות וחד-משמעיות (שרובן כבר התקבלו אשתקד, אבל מי סופר). אין ספק [...]

קראו את הרשומה המלאה →